משנת ארץ ישראל על משנה פרה ז׳:ט׳

9 מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הורייה – המעביר את מי החטאת המוכנים ממקום המילוי לביתו גם הוא אסור בכל מלאכה, וכולו צריך להיות מוקדש למשימתו. אם בדרכו הוא ענה על שאלה בהלכה פסל את מימיו, שכן גם העברת המים נעשית בטקסיות הכוללת הלכות והגבלות, ואסור לו לעשות מלאכה בזמן הליכתו לביתו. כך עולה גם ממשנה ה. "הורייה" בספרות חז"ל משמעה פסיקת הלכה. והראה לאחרין את הדרך – גם להראות לשואל את הדרך הוא בבחינת "מלאכה", או היסח דעת. כפי שראינו בראשית הפרק נחלקו ראשונים מהי ההגדרה הקובעת את פסילת המים, "מלאכה" או "היסח דעת" – דומה שבמשנתנו רכיב היסח הדעת הוא המכריע. והרג נחש ועקרב – שראה במקרה בדרך, ו נטל אוכלים להצניען פסול – כל אלו בבחינת "מלאכה" או היסח דעת, ופוסלים את מי החטאת. בפועל צועד לו בעל מי החטאת מוקף "שומרים" המונעים ממנו את הצורך לדבר או להסיט אבן מדרכו, והעברת מי החטאת הופכת למעין מצעד דתי, אוכלין לאוכלן כשר – שהרי אכילה בזמן ההליכה היא לצורך ההליכה, אין דורשים ממנו סיגוף, הנחש והעקרב שהיו מעכבין אותו כשר – "מעכבין", כלומר מסכנים אותו בהליכתו, מותר לו לגרשם או להרגם. אמר רבי יהודה זה הכלל כל דבר שהוא משם מלאכה בין עמד בין שלא עמד פסול – הר"ש והרמב"ם מפרשים שרבי יהודה מסייג את הרישא ומבחין בין מלאכה ממש לבין הורה הורייה שאיננה מלאכה ממש. כלומר, הוא חולק על הרישא. ודבר שאינו משם מלאכה עמד פסול ואם לא עמד כשר – דבריו של רבי יהודה סוכמו בטבלה. ברישא לא מופיעה האבחנה בין עמד ללא עמד, ואף לא האבחנה בין מלאכה ממש למלאכה אחרת. אדרבה, בעל הרישא פוסל כל הפסקה אלא אם היא לצורך הובלת המים, וכן יוצא מהמשך המשנה, ולפיכך יש מקום לפרש שרבי יהודה חולק על הרישא. עמדתו של תנא קמא סומנה בטבלה בסוגריים.

10 מלאכה פוסלת בעת הובלת המים לדעת רבי יהודה

11 בתוספתא שנינו: "מי שהיו מימיו על כתפיו. מיאנה בפניו, וחלצה בפניו, והרצה סלע לאחר, והראה דרך לאחר, אם עמד פסול, אם לא עמד כשר. אמר רבי יהודה זה הכלל, דבר שהוא משום מלאכה בין שעמד בין שלא עמד פסול, דבר שאינו משום מלאכה עמד פסול לא עמד כשר" פ"ז ה"ו, עמ' 636. תנא קמא סבור שהאבחנה היחידה היא בין עמד ולא עמד. במשנה הגורם המבחין הוא עשיית מלאכה, ובתוספתא רבי יהודה מציג עמדת ביניים. שני הגורמים קובעים: מלאכה תמיד פוסלת, ואם אין זו מלאכה ממש פסול רק אם עמד.

12 אם הנושא את מי החטאת נשאל שאלה הלכתית, אסור לו לענות. הדברים אינם נאמרים במפורש, אך משתמע מהם שהמוביל הוא חכם, ולאו דווקא הכוהן. להלן פי"ב מ"י נעסוק בהרחבה בשאלה האם הכוהנים הם שמילאו את כל מלאכות מי החטאת, או שהכוהנים נטלו בעבודה זו תפקיד מרכזי ושיתפו את כלל ישראל במקצת עבודות. ואכן, ניתן לעמוד על המתח בין חכמים לכוהנים בשאלה זו. חכמים רצו לשתף את כלל ישראל ואת עצמם בעבודת הקודש, ואילו הכוהנים ראו בכך "מונופול" שלהם. משנתנו אינה עוסקת בכך במפורש, ואולי היא מנותקת מוויכוח חברתי זה, ורק אנו ברגישותנו למתח החברתי "חושדים" במשנה סתמית כאילו היא קשורה לנושא. עם זאת, הביטוי ברישא "הורה הורייה" מעניק את הרושם שהנושא הוא תלמיד חכם, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. אם אכן יש במשנה רמיזה חברתית, יש להסביר את הדבר במסר הסמוי של חכמים. הם מנסים לבזר את התפקידים לכלל ישראל, ולהעמיד את עצמם בשורה הראשונה של המקיימים מעמד מכובד זה.

13 המשנה מדגימה את ההלכה במי שנוטל מים על כתפו. זו כמובן אחת מהדרכים לנשיאת חפצים. במשנה הקודמת נזכרת הנשיאה באסל המתאימה לנשיאת זוג חפצים בשיווי משקל. המשנה בשבת פ"י מ"ג מונה כמה דרכי נשיאה רגילות וזו על כתפו היא אחת מהן ר' לעיל איור 31.

14 לסיכום: מן המשנה עולה שהובלת המים היא חלק מהמעמד הדתי, המוביל נדרש להינתק מסביבתו ולהתמסר להובלת המים בקפידה, הוא אינו עוסק בשום מלאכה ואינו מתקשר עם סביבתו. במבוא הרחבנו את הדיון במשמעות הדתית והחברתית של הלכות אלו.